האוויר היה מחניק ומאובק, ועם זאת ריח האקונומיקה החד עקצץ בנחיריהם של כל הנוכחים בחדר. את ארבעת קירות הלשכה כיסו כמעט לחלוטין מדפי ברזל חלודים, מצופים בשכבות צבע מתקלפות בגוונים שונים של אפור, ועל כל אחד מהם נחו עשרות קלסרים.
"אני אומר לך, זה לא יעבוד." חזר החייל הגבוה על הדברים בפעם העשירית. לפחות נדמה היה שזו הייתה הפעם העשירית. להיום.
החיילת שישבה מולו הזעיפה פנים. עיניה הכחולות היו מקובעות במסך המחשב שלה, מזוגגות למחצה, ובוחנות לוח גדול של "שולה המוקשים".
"אם יש לך רעיון אחר – כל רעיון אחר, שגיא – אני אשמח לשמוע אותו." היא לא הפסיקה לשחק לאורך כל השיחה שלהם. היד שלה כאבה והיא התעלמה ממנה בהפגנתיות. ביחס למה שאיים עליהם, דלקת במפרק נראתה זניחה להפליא.
"גאיה, באמת? יומנים? את מצפה ממני לכתוב יומן במשך שנתיים עכשיו?" שגיא תופף בחוסר נוחות, באצבעות ארוכות וחיוורות, על השולחן שלו. "וחוץ מזה, מי אמר שבכלל נקרא אותם אחר כך?"
גאיה לא טרחה לענות לו. הם ניהלו את אותה השיחה שוב ושוב, שבויים בחרדה שנדמה שרק התגברה בכל יום שעבר.
הכול התחיל לפני שבוע, ומאז הם חזרו וניהלו את השיחה הזאת, מאחר שאיש מהם לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על האירועים שהתרחשו בלשכה. גאיה ושגיא שירתו בלשכה עם מעיין, חיילת שעמדה להשתחרר בעוד יומיים. בחודש האחרון היא הייתה עסוקה בחפיפה של נועה, המחליפה שלה. החפיפה ברובה לא הייתה מאוד מעניינת, מלאה פרטים על העדפות הקפה של הקצינים ביחידה ועל המיקום של מהדק הסיכות ושגיא וגאיה צפו בה בשעמום מן הצד. הו, דבר אחד בהחלט היה מרתק – המונולוג הקבוע לפקיד הנכנס על כך שהלשכה היא בעצם שלוחה של יחידה קסומה וסודית ושכל החיילים סביבם הם בעצם קוסמים במסווה היה מפיל כל חייל חדש מהכיסא, אבל שניהם כבר היו רגילים למידע הזה. מצד שני, אולי זו הייתה הבעיה.
ביום שלישי האחרון הגיע יום השחרור המיוחל של מעיין. היא נקראה לשיחת סיכום עם המפקדת שלהם ליאור, בלשכת מפקד היחידה. אף אחד לא הכיר אותו בשמו, אז הכינוי שדבק בו בקרב החיילים היה גנדלף. למרבה הצער, נדמה היה שליחידה יש אהבה עמוקה לרפרנסים מספרות פנטזיה. שגיא הבין אותם ולכן שנא אותם, וגאיה לא הכירה אף אחד מהם, אבל זה לא מנע ממנה לחשוב שכולם מטופשים במיוחד.
כעבור שעה ליוותה ליאור את מעיין בחזרה אל הלשכה. הבעיה הייתה שהיא כבר לא הייתה מעיין. היו לה את תווי הפנים שלה, את השיער והמדים בדרגת סמל, אבל הפנים שלה היו אחרות. העיניים שלה היו ריקות ומעורפלות והיא נראתה רדופה. היא דיברה לאט, נשמעה מבולבלת ואמרה דברים לא הגיוניים.
"ליאור, מעיין בסדר?" גאיה שאלה את המפקדת שלהם בחשש אחרי שעה ארוכה שבה מעיין ניהלה שיחת נפש עם עציץ גוסס למדי. היא לא הגיבה לניסיונות של שגיא או גאיה לפנות אליה, או אפילו לכך שגאיה ניסתה לטלטל אותה בכוח.
"ברור שהיא בסדר. היא פשוט עצובה לעזוב את הצבא," ליאור ענתה בחוסר סבלנות את התשובה הכי דבילית בעולם. לא היה כל ספק שכל החיילים בלשכה שמחו להשתחרר, ובראשם מעיין. לוח "מאה ימים אחרונים בגיהינום" התנוסס בגאווה מאחורי השולחן שלה, מעוטר בציורי להבות.
"היא נראית כאילו נכנס בה דיבוק," גאיה התעקשה.
זה לא היה רחוק מן המציאות: השירות ביחידה זימן כמה מראות לא נעימים במיוחד, החל בדיבוק וכלה במטבח הצה"לי.
"גאיה, אין לך עבודה לעשות?" ליאור לא הגיבה על ההערה האחרונה וחזרה לבהות במחשב שלה.
האינטראקציה הזאת חזרה על עצמה גם ביום למוחרת, והפעם ליאור איימה על שגיא בריתוק אם ימשיך לבזבז זמן. הוא חרק שיניים וחזר אל עמדת המחשב שלו, לוחץ על הסמיילי הצהוב שסימן את תחילתו של משחק חדש.
"ליאור לא מוכנה להגיד כלום," הוא הודיע לגאיה בלי שיהיה בכך צורך. כל יום האתמול מעיין ישבה מאחוריהם ולא אמרה מילה בזמן שעיניה נדדו אל התקרה.
"שמעתי. זה כבר ממש מלחיץ."
שניהם שקעו בשתיקה מתוחה, שולחים מבטים מבוהלים למקום הריק שעד אתמול היה של מעיין. כעבור שעה דלת הלשכה נפתחה בכוח כשנועה, החיילת החדשה, חזרה מהפסקת הסיגריה של הבוקר.
"לא יצאת לעשן לפני שעתיים?" שגיא שאל אותה בזמן שגאיה החניקה שיעול. ריח העשן היה גרוע יותר מריח האקונומיקה, וחזק באותה המידה.
נועה לא טרחה לענות לו ורק הביטה בנייד שלה, מתעלמת בהפגנתיות מן החוק האוסר הכנסת טלפונים ללשכה. שערה החום היה פזור ועיניה החומות מצומצמות.
"שגיא, גאיה, אתם יכולים להיכנס לפה רגע?"
הקריאה של ליאור בקעה מן המשרד שלה, ושני החיילים נאנחו. נועה נראתה אדישה לחלוטין למצב, ועד ששניהם עזבו את הלשכה היא כבר שקעה לגמרי בטלפון.
"את עומדת לספר לנו מה קרה למעיין?" גאיה שאלה ברגע שליאור הורתה להם לסגור את דלת העץ המתפוררת ולהתיישב מולה.
ליאור הנהנה בחוסר רצון בולט. "אתם חייבים להבין… היא תהיה בסדר. זה פשוט תהליך טבעי שנועד לשמור על היחידה ועל הצבא."
"מה קרה לה, אבל?" גאיה שאלה בחוסר סבלנות.
"מחקו לה את הזיכרון."
